צעד ראשון לכתיבה משפטית פשוטה

צעד ראשון לכתיבה משפטית פשוטה

עורכי דין משקיעים זמן יקר ומאמץ רב במשימת הכתיבה, אבל זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.
לפניכם צעד ראשון להתחיל ממנו. 

© מאת: כנרת יפרח – מנחה סדנאות כתיבה למשפטנים ועורכת לשונית

המטרה
לכתוב בקלות וברצף מסמך שיהיה נוח לקריאה וקל להבנה.

הבעיה
הכתיבה המשפטית מלאה מיתוסים שגורמים לעורכי דין ולשופטים להעמיס על המסמך מילים וצירופים שמעכבים את הקורא, מבלבלים אותו ומאלצים אותו לפענח את הכתוב במאמץ רב.
והאמת היא שגם למשפטנים קשה מאוד לכתוב ככה (אחרת לא הייתם קוראים את המאמר הזה).
אז בעצם נוצר מצב די מוזר שבו אנשי עולם המשפט משקיעים משאבים אדירים של זמן ומחשבה כדי להוסיף למסמכים שלהם פיתולים וקישוטים שדווקא מפריעים לקורא להבין את מה שביקשו להגיד. את המעגל הזה צריך לפרוץ.

"אבל מצפים מאתנו כעורכי דין לכתוב ככה!"
הטענה הנפוצה הזאת פשוט לא נכונה: שופטים מתלוננים על טקסטים לא קריאים שמוגשים להם, לקוחות מתלוננים שאינם יכולים להבין דבר, ואפילו לשכת עורכי הדין מוציאה עלונים שמנחים עורכי דין איך לפשט את שפתם. במילים אחרות, גם אנשי עולם המשפט – שמבינים אותו היטב ורוצים בטובתו – מנסים לשחרר אותו ממועקת הכתיבה המסורבלת שאינה משרתת איש.

עדיין חוששים לנסות? לא צריך מהפכה. התחילו בקטן. במאמר זה יוצג הצעד הראשון בכתיבה פשוטה. נסו לכתוב רק מסמך אחד לפי ההנחיות שבמאמר, תחושו בעצמכם את חוויית הכתיבה הפשוטה, ובדקו איך זה משפיע על הקוראים שלכם. פשוט נסו ותראו אם מתאים לכם.

צעד ראשון: ארבע טעויות נפוצות שכדאי לוותר עליהן
העברית המשפטית מושפעת מאוד ממקורות יהודיים, וזה ברור ומובן, אבל הפער שבין השפה הקדומה הזאת ובין השפה שמשפטנים מתנהלים בה בחיי היומיום שלהם הולך ומתרחב בהתמדה. כבר נוצרה לנו ­– וממשיכה להיווצר כל הזמן – עברית משפטית עכשווית, זו שנהוגה בין עורכי הדין במשרדיהם, בין עורכי הדין ללקוחותיהם, בחלל בית המשפט ובוועדות החקיקה. הניסיון לשבץ בה שאריות של עברית קדומה הוא קשה לכולם, וגם לא רלוונטי. השימוש בשאריות האלה בכתיבה הוא מאוד לא טבעי לנו, וגם זר ומוזר לקוראינו, ואפילו לעמיתינו בעולם המשפט. המחשבה שאנחנו אמורים להמשיך לשלב עברית ארכאית במסמכים המקצועיים העכשוויים שלנו, והניסיון לעשות זאת בלי להביך את עצמנו, הם אחת הסיבות העיקריות שכה קשה לנו לכתוב.

לכן, אם תימנעו מארבע הטעויות הבאות, יהיה לכם הרבה יותר קל וטבעי לכתוב, וגם המסמכים שלכם יהפכו לברורים יותר, רצופים יותר וקלים יותר לקריאה ולעיכול עבור לקוחות, שופטים ועורכי דין אחרים בני זמננו.

1. ניבים וביטויים
אל תנסו להיות חשין וגם לא שום דבר שדומה לזה. לרובנו אין הבסיס התרבותי של ענקי המשפט ההם, ואין בידינו הכלים הדרושים לשימוש ראוי בשפתם השופעת ובאוצר המילים הזה. הנזק הטמון בכך הוא כפול:
מבחינת הקוראים – כל ביטוי שאינו שגור בשפתם (או שאינו נכון) מעכב את רצף הקריאה והופך את המשפט הפשוט לרעיון מורכב שדורש פענוח.
מבחינת עורכי הדין והשופטים – הניסיון לכתוב ניבים וביטויים שמעולם לא קראתם או שמעתם קודם לכן בהקשר הנכון עלול להביא אתכם לידי טעויות כה מביכות, שלא ברור אם הן יותר מצחיקות או יותר עצובות (וזה לא רק עלול לקרות, זה אכן קורה לרבים וטובים, ויש שלל דוגמאות עגומות כאלה). גם עצם המחשבה שאתם אמורים להשתמש בביטויים כאלה ביומיום המקצועי מסבכת את הכתיבה ומעכבת אתכם, כי הם מאוד לא טבעיים לכם (ולא אמורים להיות אם נולדתם אחרי 1970). פשוט עזבו אותם. איש לא ירגיש בחסרונם, כי איש לא מכיר אותם ממילא. כתבו במילים שלכם בדיוק את מה שרציתם להגיד.

ואם בכל זאת יש ביטוי שגור ונפוץ שבדיוק מתאים לכם, השתמשו בו רק אם אתם יודעים בביטחון מלא את הפרטים הבאים:
א. מהי משמעותו המדויקת
ב. באילו הקשרים הוא רלוונטי ואיך משלבים אותו
ג. מהי צורתו הנכונה (כתיב והגייה)

לא בטוחים שאתם יודעים? ותרו על הביטוי. זה הכי טוב לכולם.

2. ארמית
הימים שבהם כל אחד היה למדן ובקיא בלשון הגמרא חלפו עברו מן העולם, ואין היום שום סיבה הגיונית לשלב מילים ארמיות במסמך מקצועי בעברית. גם אתם וגם הקוראים שלכם לא דוברים ארמית ולא מצויים בה, ויש לנו מילים בעברית שיכולות להביע ממש כל דבר. אז בלי דא עקא, מאן דהו, דנן, למצער ואחיותיהן התלמודיות. עברית פשוטה זה הכי טבעי לכם והכי קל לקורא שלכם.

3. מילים לועזיות
כשיש מילה עברית מתאימה ונפוצה, העדיפו אותה על פני החלופה הלועזית (לדוגמה: אפשרות במקום אופציה, מרבי במקום מקסימלי, הליך במקום פרוצדורה).
אבל אם המילה העברית אינה רווחת (למשל הידודי, סמליל או חפיץ – חפשו אותם במרשתת), אפשר ואף כדאי לבחור בחלופה הלועזית.

4. מילים שמתחזות לשפה גבוהה
מומלץ שלא לכתוב מילים שאינן שגורות בשפת הדיבור של החיים המקצועיים שלכם.
למשל, איש מאתנו אינו אומר: "ככל שהלקוח יבקש, נדון בבקשתו". אנחנו אומרים פשוט: "אם הלקוח יבקש, נדון בבקשתו".
"אם" היא מילה תקנית ומצוינת בעברית יפה. מי שיקרא את המשפט השני ("אם הלקוח יבקש") לא ירגיש כלל בחסרונה של "ככל ש". להפך: המשפט יהיה נגיש, קריא ומוכּר לו, והוא פשוט ימשיך לקרוא הלאה. הצירוף "ככל ש" והצירוף "במידה ש" משמשים להגבהה מיותרת ומדומה של השפה, והם בכלל טעויות בעברית, כי שניהם אמורים לשמש רק לעניינים של מדידה.

והנה עוד דוגמה: הידעתם שהמילים "באם", "מבלי" ו"בכדי" הן טעויות בעברית? יש לכתוב פשוט "אם", "בלי" ו"כדי". זה נכון יותר בעברית, טבעי יותר וקל יותר לכותב ולקורא כאחד.

קיצורו של דבר, הניסיון לשלוף מהבוידעם מילים שאין לנו שום קשר אליהן מקשה עלינו לכתוב, מקשה על הקורא לקרוא,
מעצבן שופטים ובדרך כלל גם לא נכון בעברית. צריכים עוד סיבות להתחיל לכתוב פשוט?

הצעדים הבאים: איך לכתוב קצר ותמציתי ואיך לבנות כל מסמך כך שישיג את המטרה שלו.
רוצים לראות איך זה עובד ולהתנסות בעצמכם? קראו כאן על סדנת הכתיבה למשפטנים