התפתחות הכתב מאל"ף ועד תי"ו
קשה לדמיין עולם בלי כתיבה, אבל האמת היא שכתיבה היא המצאה צעירה ביחס לשנות קיומו של האדם.
מאמר זה מונה כמה אבני דרך בהתפתחות הכתב וכלי הכתיבה בשנים שלפני הספירה.
© מאת: כנרת יפרח – מנחת סדנאות לכתיבה בארגונים ועורכת לשונית
הערה לפני שמתחילים: כל השנים המצוינות כאן מייצגות בעצם טווח של שנים, ולפעמים אפילו טווח של כמה מאות שנים,
מפני שהמידע הארכיאולוגי נסמך על השערות ואינו חד משמעי. ובכל זאת, יש בידי החוקרים תמונה טובה למדי של ההתפתחות,
והיא מובאת כאן על סמך מקורות מגוונים ומהימנים.
3300 לפני הספירה – בני אדם מתחילים לחרות* מילים על לוחות חימר
למיטב ידיעתנו היום, הדברים הראשונים שנכתבו היו ענייני המִנהלה של ממלכה באזור עיראק וכללו בעיקר תיעוד של ניהול החשבונות וניהול מלאי. כתיבה הייתה אפוא כלי ארגוני מובהק.
מאחר שניהול החשבונות כולל גם חישובי שכר, ומאחר שלעובדים שילמו אז את שכרם בחביות בירה (שהומצאה בערך 5,000 שנה לפני כן) – בירה היא גם אחת המילים הראשונות שכתב האדם (עוד עובדות על המשקה האלכוהולי הנפוץ בעולם ראו כאן).
בעת ההיא כל סימן שנכתב היה בעצם תמונה וייצג את מה שמצויר בו. למשל, את המילה בירה ייצג איור של כד. לכל מילה הייתה תמונה משלה, ולכן היה קשה מאוד לזכור את כולן, ורק מעטים מאוד מבכירי חצר המלוכה ידעו קרוא וכתוב. ואף על פי כן,
מיום שהומצא הכתב נפתחו גם בתי ספר לכתיבה. בנים (ורק לעתים נדירות גם בנות) למדו איך להכין את לוחות החימר ואיך לחרות בהם את אלפי הסימנים. המורים כתבו שורות על צד אחד של הלוח, והתלמידים העתיקו אותם בצד השני. מי שסיים את הלימודים וידע לכתוב נחשב חלק מאליטה מיוחסת.
* לחרות או לחרוט? לחרות משמש לענייני כתיבה ופיתוח אותיות בחומר (וגם בהשאלה לכתיבה מופשטת, כמו חרת על דגלו או נחרת על לוח לבו), ואילו לחרוט משמש לענייני גילוף והקצעה כלליים.
3000 לפני הספירה – כוהני הדת של מצרים העתיקה (החרטומים) משתמשים בכתב הירוגליפים
כתב החרטומים התבסס אף הוא על תמונות (הירוגליפים), אך היו בו גם סימנים שייצגו הברות וצלילים, ולא רק מילים שלמות.
עם זאת, מלאכת הכתיבה עדיין דרשה לימוד של אלפי תמונות, ולכן לא שימשה את הציבור הרחב.
את כתב החרטומים הצליח לפענח פרנסואה שמפוליון הצרפתי רק בשנת 1822 בזכות אבן רוזטה: זהו סלע שחור שמצא צבא נפוליאון ברשיד שבמצרים, ועליו חרוט טקסט אחד שלוש פעמים – בכתב חרטומים, בכתב דמוטי וביוונית עתיקה. אבן רוזטה המקורית מוצבת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ויש גם העתק מוגדל בעיר פיז'אק (Figeac) שבדרום צרפת, עיר הולדתו של שמפוליון (רוצים לבקר בפיז'אק? היכנסו אל אתר התיירות של העיר, הכולל מידע על המוזיאון).
אגב, גם הכתב הסיני הוא כתב סימנים, אך מבוסס על שיטה אחרת מזו של כתב החרטומים. יש בסינית עשרות אלפי סימני כתב, וסיני ממוצע יודע 4,000 סימנים (על התלאות שעבר כותב המילון הסיני-עברי הראשון קראו כאן).
2000 לפני הספירה – המצאת הדיו, הפפירוס והקלף
כמה אנשים צריך כדי להעביר מסר שחרות על סלע? חוצבים, סבלים, עגלון, חרת, שוב סבלים, שוב עגלון. ומה עושים אם צריך כמה עותקים? ומה קורה אם רוצים להגיד משהו ממש ממש דחוף? הבעיות התחילו להיפתר כשהומצאו כלי כתיבה שימושיים.
ראשית, האבנים והחימר הוחלפו במצע כתיבה קל ונגלל, אך עדיין יקר ונדיר: פפירוס (גומא בעברית) שעשוי מהצמח הגדל על גדות נחלים. מצע כתיבה אחר – שגם הוא קל, נגלל ויקר – הוא הקלף, העשוי עורות מעובדים של בעלי חיים. כעת יכלו לגלול את המסר הכתוב, להכניסו לתיק ולצאת לדרך. בעוד כמה מאות שנים יבינו שלא חייבים לכתוב הכול במגילה אחת ארוכה-ארוכה, ואפשר פשוט לחתוך אותה לכמה חלקים ולחברם יחד בצד אחד, כך יומצא הספר.
על המצאת הדיו (גם זכר וגם נקבה אגב) ועל התפתחות העט (שהוא אך ורק זכר) קִראו בכתבה שכאן. במשך מאות שנים ייחדו האצילים באחוזותיהם חדר מיוחד לכתיבה וללימוד, ובו שמרו את כלי הכתיבה, שהיו נדירים ונוצרו בידי אומנים מומחים. יופיים ואיכותם של כלי הכתיבה היו סמל סטטוס מובהק ומקור לגאווה.
1500 לפני הספירה – סוף סוף ממציאים את האותיות
בסוף זה קרה, מישהו שגר באזור סוריה של היום עלה על הפטנט: מעכשיו כל סימן (אות) מייצג רק עיצור, ואם מחברים יחד כמה עיצורים מקבלים מילה. כך לא צריך לזכור אלפי תמונות, אלא רק כ-20 אותיות שמרכיבות את כל המילים כולן, וכל מי שרוצה יכול ללמוד לכתוב, אפילו ילד בן שש.
שינוי זה נשא בכנפיו מהפכה של ממש, שכן הכתב נעשה נגיש לציבור הרחב, והעברת מידע ושמירתו היו הכרחיים להתפתחויות הבאות שהתרגשו על האנושות.
וחוץ מזה, מה היינו עושים בלי שיר האל"ף-בי"ת הלאומי של ישראל.
200 לפני הספירה עד 105 לספירה – המצאת הנייר
הנייר הומצא בסין ויוּצר בתהליך ארוך של השריית קליפות של צמחים במים חמים, כתישת הסיבים לעיסה, שיטוח וייבוש (עוד על ההמצאה, וגם תיעוד של קהילה אוזבקית המשמרת את דרך הייצור המסורתית עד היום ראו כאן).
בתוך כמה מאות שנים פשטה הבשורה בכל העולם, והנייר נעשה למצע הכתיבה הנפוץ ביותר, אבל רק בשנת 1799 המציא לואי רובר הצרפתי מכונה שמייצרת נייר, וב-1850 המציא פרידריך גוטליב קלר הגרמני שיטה להפקת נייר מעץ.
את יערות הגשם זה לא שימח בכלל: 93% מהנייר בימינו מקורו בעצים, וחמישית מיבול העץ העולמי מיועד לייצור נייר. כדי לייצר טון נייר נדרש עץ במשקל כפול, וכן מים ואנרגיה בכמויות אדירות. תעשיית הנייר העולמית היא צרכנית האנרגיה התעשייתית החמישית בגודלה בעולם, והראשונה בצריכת מים לטון מוצר (על המחיר הסביבתי של ייצור נייר קראו כאן).
מִחזוּר נייר מעולם לא היה דחוף יותר.
ולאן כל זה הולך? שאלה טובה.