מה הקשר בין כתיבה לאמפתיה

למה לפעמים הקורא לא מבין בדיוק למה התכוונו, ומה אפשר לעשות כדי לצמצם את הפוטנציאל לאי הבנות?

© מאת: כנרת יפרח – מנחת סדנאות לכתיבה בארגונים ועורכת לשונית

מה מבדיל שיחה מהתכתבות? שתי צורות התקשורת הללו שונות מאוד זו מזו ונבדלות בדרכים רבות, אך אחד ההבדלים העיקריים קשור במבט, כלומר בקשר העין וביכולת לראות את האדם שמולנו. ולא רק לראות במובן הטכני, אלא לראות אותו באמת,
כאדם שלם, על כל כוונותיו, רגשותיו ורצונותיו. ראייה שלמה כזאת היא בעצם אמפתיה, וגם כאן כדאי להבהיר: לא רק אמפתיה במובן של חמלה, אלא במובן כללי יותר של הזדהות. ממצאים מקריים לגמרי של מחקר מעניין יכולים להאיר את הנושא:

מהי אמפתיה
במחקר שבדק מה מתרחש במוחם של קופים כשהם מנסים לפצח אגוז, נתנו לקוף לפצח אגוז אחד כשהוא מחובר למכונת MRI ובדקו מהי הפעילות המוחית הנצפית בצג. כמה מהאגוזים נשארו בידי החוקרים, ואחד החוקרים החל לפצח אחד בעצמו, פשוט כי התחשק לו אגוז. אלא שהמעשה האקראי הזה הביא לגילוי מרתק: כשהקוף התבונן באדם המפצח, הוא אמנם לא עשה בפועל דבר מלבד להתבונן, אך במוחו התרחשה פעילות זהה לזו שנצפתה כשפיצח את האגוז במו ידיו. בתחילה חשבו שזו תקלה במכונת ה-MRI, אך כשחזרו על הניסוי שוב ושוב קיבלו את אותן התוצאות.

פירוש הדבר שגם כאשר אנו רואים מישהו אחר כועס או מבולבל או שמח, מתרחשת במוחנו פעילות זהה לזו שהייתה מתרחשת אילו היינו בעצמנו כועסים או מבולבלים או שמחים. זוהי הזדהות, כך פועלת האמפתיה שלנו.

מעגל התקשורת נפרץ
ואיך זה קשור להבדל בין דיבור לכתיבה? בשיחה פנים אל פנים אנו יכולים לראות את האדם שמולנו, את הבעותיו ואת שפת הגוף שלו, וגם לשמוע את האינטונציה (הַנגָנָה בעברית) ולחוש ממש בגופנו מה הוא מרגיש או חושב. אנו יכולים להזדהות אתו ולפי זה לנהל את השיחה: אם נחוש שהכעסנו אותו, אולי נרצה לפייסו מיד במילה טובה; אם ניפגע מדבריו, נוכל לראות אם התכוון לכך או שרק שגה בניסוח; אם נראה שלא הבין את דברינו, נסביר אותם שוב וכן הלאה.

כאשר אנו רואים את האדם שמולנו יש בינינו מעגל תקשורת שנע בהיזון חוזר: האדם שמולנו רואה אותנו ואנו רואים אותו, ושנינו מסוגלים להבין זה את זה ולהבהיר את עצמנו לפי התגובות שאנו רואים ומזדהים אִתן (כמובן, כל זה נכון אם אנו אכן מקשיבים ומתבוננים בתשומת לב, ולא רק שומעים מתוך חוסר ריכוז).

לעומת זאת, בכתיבה נפרץ המעגל הזה ונחלק לשני מעגלים נפרדים: אדם אחד כותב והאחר קורא, ואין ביניהם שום קשר של מבט והזדהות. כאשר אנו כותבים, מולנו לא עומד אדם אלא מסך מחשב או מסך של סמארטפון או דף נייר. האדם שאנו כותבים אליו אינו יכול להראות לנו בדרכים לא מילוליות מה הוא מרגיש כלפי מה שכתבנו, האם הבין את הכתוב, האם נותר מבולבל או שמא עלו לו שאלות שלא נענו. וגם להפך: כשאנו מקבלים טקסט מאדם אחר, איננו רואים אותו ואיננו יכולים לנחש מהן הכוונות שניסה לשזור בטקסט מלבד אלה שאנו משערים, לעתים בהצלחה ולעתים פחות, למשל, מה ביקש לכתוב בין השורות, מה הרגיש, ועד כמה הדברים חשובים לו או רגישים בעיניו.

הבעיה מחמירה בעידן הטכנולוגי, שבו הוחלף דף הנייר בצגי מחשבים: לכתב היד הכתוב על דף חומרי יש היבט אישי מאוד, ואילו בטקסט שנכתב במחשב או בסמארטפון או בטאבלט אין לנו אפילו המעט הזה.

טמון כאן כמובן פוטנציאל גדול לקצרים בתקשורת, ואנו אכן נתקלים בהם לעתים קרובות.
מהו אפוא הפתרון? מהו סודה של כתיבה טובה שמצליחה להעביר לצד השני בדיוק את מה שהתכוונו?

להיכנס לנעליים של הקורא
התשובה היא עדיין – אמפתיה. אמנם איבדנו את האמפתיה המתאפשרת בקשר עין, אך ביכולתנו לייצר אמפתיה באופן אקטיבי, מתוך מודעות. במילים אחרות, כדי לכתוב היטב, עלינו להעלות לנגד עינינו את האדם שאליו אנו כותבים, לראות את הטקסט מעיניו ולנסות להרגיש את מה שהוא ירגיש כשיקרא את מה שכתבנו לו.

אם כן, כל תורת הכתיבה על רגל אחת היא:
לכתוב מהעיניים של הקורא, ולקרוא מהעיניים של הכותב, כי מאחורי כל טקסט יש אדם.

חזרה לרשימת המאמרים